ובכן,
לפני שלוש שנים יצאתי להדריך קבוצה בהודו ושם קרה הסיפור הבא:

"מקדש הקופים" הוא נקודת תצפית ידועה שממנה נהוג לצפות בזריחת השמש, וכך, קמנו מוקדם בחושך ועשינו את דרכנו להר – שאינו גבוה, יותר גבעה, אבל מאתגר לטיפוס כי המדרגות בו חצובות לא תמיד באותו גובה – ובמשך 20 דקות מתישות טיפסנו מעלה לאור פנסים.

הסיפור הוא על קבוצת הודים צעירים שעקפו אותנו בעליות, קוראים לנו בשריקות לזוז הצידה שלא תהרס להם התנופה, סוחבים שקי מלט על גבם לצורך בנייה חדשה בראש המקדש שבקצה העליה.

באחד העיקולים ניגשתי לאחד מזיע, חמוד, צעיר, שהניח את שקו לנוח לכמה דקות לשיחה שאחריה הכרזתי – "ראיתי את סיזיפוס המאושר!"

הסיפור כולו בסרטון הוידאו המצורף,
תשע דקות,
מתוך קורס שינוי הרגלי אכילה רגשית היום ה 17,
זה פשוט פרק יותר מידי טוב מכדי שיחשף לענייניהם של צופי הקורס שלי בלבד.