זה הדימוי של המכור הישן: אדם כחוש שרוע על ספסל, בקבוק ערַק
מתגולל לידו והוא מדבר עם עצמו. כמו אנשים רבים באזורי השוליים
שמכורים למשהו יש לו כנראה רקע של טראומה, ילדות קשה או מחלה.
אבל איפה הוא ואיפה אנחנו. אנחנו אזרחים נורמטיביים שעברו ילדות
רגילה, בלי שום טראומה דרמטית. שכירי הייטק או תקשורת, אוֹמנים,
עובדי ממשלה. בעלי משפחות ומעמד חברתי. אנחנו אנשים מתפקדים
שמשלמים מיסים ועושים טסט לאוטו. כולה ג'וינט בסוף היום. ואחריו
קצת מנצ'יז בעמידה. מה העניין?
לכל התמכרות בּיבים יש גרסה נורמטיבית. המכור ההוא נפל בהירואין,
אנחנו נעצרנו בג'וינט; הוא שותה וודקה מהבקבוק ברחוב, אנחנו בירה
מכוס בפאב; במקום זְנות אנחנו צורכים פּורנו, ובמקום קזינו – ווינר.
אם זאת התמכרות, אז היא ממש רכה. התמכרות שמפרסמים בטלוויזיה.
זה הסיפור שלנו, המכורים החדשים. את מה שאנחנו עושים – כולם
עושים. התמכרויות רכות נתפסות כלגיטימיות. הן מיוחסות לחומרים
שאינם פליליים ונחשבות חלק מתרבות הצריכה, אסקפיזם נורמטיבי
בעולם קשה. מותר לקחת סיגריה בסוף היום, מקובל לעשן ג'וינט,
להוריד דרינק, למלא ווינר, להתנחם בפחמימה חמימה, לגלול פיד של
רשת חברתית. את הפעולות האלה אפשר לעשות באמצע הרחוב בלי
להיחשב לסוטה מבחינה חברתית. בניגוד למי שיזריק בציבור. או יעשה
שורות.
אולם יש מן המשותף למכורים הישנים והחדשים, ולא חשוב אם
ההתמכרות רכה או קשה. גם אצלנו, גם אצלם, השימוש הוא לרוב פתרון
קלוקל לבעיה רגשית לא מטופלת.
תחושת הכישלון משותפת. וגם חוסר השליטה. והבושה. ולכן יש הסתרה,
אפילו מעצמנו. כל מכור – חדש או ישן – מהרהר באפשרות הגמילה. יש לו
כוונה אמיתית להפסיק, אבל פעם אחר פעם זה לא קורה והדשדוש הזה
מוריד מן הביטחון עצמי ומייאש. וכשהערב יורד וחוסר הפשר של החיים
מתגנב, אין לנו פתרון אחר מלבד להשתמש שוב בפיצוי הקבוע שלנו
שמעניק נחמה רגעית מפני מציאות תקועה, אלא שבבוקר מתחרטים.
בספר זה אציג בפני הקוראים את שיטת קשת האש, תכנית הדרגתית
להגיע להפסקת שימוש. אבקש מכם לבחור תקופת זמן להתנזרות, ואז
נלמד ביחד על הג'נקי והסחי שמתקוטטים בנפשנו, על הספקטרום של
ההתמכרות, ואיך הפסקת שימוש עוזרת לטפח דמות של מאסטר פנימי.
