התהליך אומר: אפשר לזהות את הטריגרים!
כשאנחנו אוכלים מבלי לשים לב: בעמידה. מול המקרר. את השאריות של הילדים. במשרד, פתאום קמים למטבח ודוחפים משהו לפה – משהו טירגר אותנו.
אנחנו לא באמת רעבים, רק קצת ריקים.
בתהליך נקבע לעצמנו גבולות לאכילה, רק ליד שולחן על צלחת, לא בעמידה, לא אחרי 20:00 וככה לאט לאט נגלה מה הרגש ששולח אותנו למלא את הבור
האם זו אכילה רגשית קלה שנועדה לטשטש שיעמום, ריק, עייפות?
האם זו אכילה רגשית כבדה שבאה לכסות על מצוקה, חוסר שקט, שעמום, חרדה?
מראשון עד שישי תקבלו כל יום קבצי וידאו, תרגילי בית, טכניקות שונות, אתגרים יומיים, ובונוסים מיוחדים אבל המתנה הגדולה היא קבוצת הווצאפ של השיתופים שבה אנחנו עוזרים ונעזרים.
אכילה רגשית – או בולמוסים – זו לא בחירה שמישהו עושה. זה לא מעיד על אופי חלש, או העדר כוח רצון
אלא על תגובה אימפולסיבית למצוקה פנימית, לצורך שלא נענה, ונסיון לענות על הצורך הזה בתזונה מנחמת.
אחת ההבנות המרכזית בפסיכולוגיה המודרנית היא שכולנו גם וגם; האדם מפוצל בין חלקי נפש שלפעמים סותרים זה את זה: חלק אחד רוצה לאכול בריא וחלק אחר רוצה ג'נק. חלק אחד רוצה סיפוק מידי וחלק אחר רוצה להגשים יעדים עתידיים.
עלינו להפסיק לריב עם חובב/ת הג'נק ולטפל מערכתית בפיצול: להכיר את שני החלקים ולהבין את המניעים שלהם.
שיטת קליר-אפ אומרת:
"הרוצה לרדת במשקל יפנה לדיאטנית, הרוצה להפסיק אכילה רגשית יפנה לקואצ'ינג."
דרך שלנו להתמודד עם החלק האכלן הרעבתן שבנו היא לא לשפוט אותו, אלא להבין את הכאב שלו, לקיים איתו משא ומתן דיאלוגי, ולכרות איתו ברית.
איננו ממוקדים כלל בירידה במשקל, אלא רק בהקניית הרגלי אכילה נכונים: לא לאכול בלילה, לא לאכול בעמידה, לא לנשנש באמצע היום.