הבעיה היא תמיד באשמה שמלווה להתמכרות, תחושת הכישלון. אנחנו רוצים לספר מחדש את סיפור הנפש באופן ניטראלי, לטפח יכולת לראות את הדברים מהצד, כמו צופה בסרט. צופה שאוהב את הגיבור ולא שופט אותו.

אז שוב:
1- המכור הוא לא הבעיה.  כמו שאומרים "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". כלומר הבעיה היא קודמת למכור.
בעצם  המכור היה אז, בימים קדומים, הפיתרון לבעיה.
2- הבעיה היא צורך  שלא נענה. צורך פיזי או רגשי. שהוא כרגע לא מחובר אליו כי הסם מסתיר אותו. ולכן, לרוב אנחנו לא יודעים מה היה הצורך הזה.

שיטת קשת האש מתמקדת ברעיון שהתמכרות היא סימפטום לצורך עמוק. ההתמכרות היא לא הבעיה אלא פיתרון לא מוצלח של הנפש הילדית לבעיה של צורך כלשהו  שלא נענה.

איך התפצלה הנפש?

אבל זה עדיין לא מסביר לנו איך התפצלה הנפש? איך אדם נהיה לא מודע לחלקי נפש של עצמו? איך יש לנו חלקים שחושבים שהרס זה טוב ובריאות זה רע?  למה הילד הרע מסתיר את עצמו?

ובכן, התיאוריה היא פשוטה והגיונית שאומרת כך: לעיתים בבגרותו פועל האדם ההפך ממה שנראה לו הגיוני, ומייצר לעצמו חוויות לא נעימות – רק בגלל שככה התת-מודע שלו למד שזו אהבה. ככה אנחנו חוזרים הביתה.

כלומר הצורך שלא קיבל מענה קבוע נאלץ לקבל פרשנות עקומה. הסילד סיפר לעצמו סיפור שככה זה צריך להיות, ובבגרותו בהווה, הוא מייצר לעצמו שוב ושוב סיטואציות שבהן הוא חווה שוב רגשות שלילים מהילדות כי ככה הוא משחזר במקום בטוח מהילדות.

הפסיכולוגיה הפרוידיאנית אומרת שהחלק המכור בנו, אותו "ילד רע שנכנס מבפנים בלי כל אזהרה", מה שמאפיין אותו הוא צורך שיש לו.

בלא מודע יש צורך. לא רצון לא כמיהה… צורך. זה משהו מהעולמות הכי תחתונים. מה צריכים? אני צריך פיפי, אני צריך לשתות. אני חייב לשתות. אני חייב קקי. "צורך" הוא יותר בסיסי מ"רצון", רצון נמצא במודע, צורך נמצא בתת-מודע.
והפיצול נוצר מצורך שהיה פעם מאד פשוט וראשוני – חיבוק, משחק, אוכל, תשומת לב – צורך שלצערנו לא נענָה.

כי אין ילדות מושלמת.
אף אחד לא גדל בקופסא רכה עם מטפלים נוכחים 24/7.  מהרגע שיצאנו לאויר העולם התחילו כאבים, פיספוסים, אי הבנות, ניסו להאכיל אותנו כשהיינו שבעים, שכחו להחליף לנו כשהיינו רטובים, היה לנו חם מידי וקר מידי… ומכיוון שאין אמא מושלמת, ויש אחים קטנים, יש מציאות שבה יש מחלות, מלחמות, ריבים של ההורים, פיטורין… יש להניח שהרגע האחרון המושלם, שבו היינו בקופסא רכה עם מטפלת 24/7 היה ברחם, ואין תינוק שלא חווה תסכול מהפער בין חווית הרחם רך והעגול לבין עולם הדברים הקשים. והחלום לחזור לצוף בעולם מיטיב – זה מיתוס הגן-עדן שקיים בכל התרבויות – מרמז על זכרון עמוק קולקטיבי של שלמות נטולת הפרעה שקיים בכולנו. הרבה מחוויות הסמים והסקס והאכילה מנסות להחזיר אותנו לתחושה ההיא.

עכשיו – היו ילדים שהטראומה שלהם היתה מאד נקודתית: למשל נגיד ילד שהוריו עבדו כל היום והוא היה מאד בודד. לילד אחר היתה אמא דכאונית, ולאחר אבא מנותק, ולילדה אחרת היו הרבה אחים בבית, והיתה תחרות על תשומת הלב של ההורים, והצורך של הילדה להיות נראית, שיתפעלו ממנה, לקבל תשבוחות – לא התקבל. ושנים היא הרגיש שקופה. גם כשראו אותה היא הרגיש שלא רואים אותה, עד שיום אחד בא הסם והוציא אותה לעולם. נתן לה ביטחון, מקום חברתי, מעמד, עכשיו, כשהיא בת 40 הסם כבר מפריע, אבל פעם בעבר הסם עשה לה שיפט רציני בנפש. הוא נתן מענה לבעיה. הסם היה כמו קביים, תמך באישה. אבל עכשיו היא לא יודעת ללכת בלעדיהם. בגלל הקביים הבעיה לא טופלה.

כלומר הבעיה היא לא הסם אלא אותו צורך הראשוני, העתיק, שהסם העניק לו מענה. עכשיו אם נפסיק לעשן, ונזרוק את הקביים, יצוץ חזרה זה שמרגיש שהוא שקוף. ושוב יבוא הכאב שלא טופל באופן יסודי במשך עשרות שנים. מי רוצה את זה בכלל?  עדיף להמשיך לעשן!

להיות נראֶה זה רק צורך אחד. יש עוד צרכי ילדות שיכולים לגרום לשימוש. למשל צורך להרגיש ביטחון ומוגנות; או הצורך להרגיש ייחודי, מעניין, אהוב; או הצורך לקבל אינטימיות ומגע; או הצורך ביצירתיות, לחקור להתבטא, ליצור; או הצורך לקבל פרטיות, ללכת לפינה ושיכבדו את הגבולות שלי; והכי חשוב: צורך להיות ילד, ולא הורה להורי. לא להתבגר בטרם עת.

התיאוריה אומרת ש"תסכול בהווה מקורו בפיצול שקרה בעבר בגלל צרכי ילדות שלא מולאו." הפיצול קרה בעבר, לא רק אם קיבלת טראומה ספציפית של נטישה או הזנחה, או פגיעה מינית. הפיצול קורה גם לילד שגדל להורים טובים, בילדות רגילה. זה משהו שחשוב מאד להבין: התינוק אינו רק תינוק מתוק ששכוב בעריסה ומגרגר. התינוקות שהיינו היו צורחים, וזורקים אוכל, וזוחלים ובורחים, היו מקרים שבהם נכנסנו למצבי מצוקה בהם התנגדנו וקיבלנו בתגובה הורה מכיל וסבלני. אבל לפעמים קיבלנו הורה טרוד, חולה, פגוע, מפוטר, אדיש, מתעלם, מעניש.

עכשיו תחשבו, השאלה היתה "איך נוצר הפיצול" איך קרה שהתחלתי להאמין שרע זה טוב. איך נוצר בי חלק נפש לכאורה הרסני שמעשן סיגריה גם כשכואב הראש, שאוכל סוכר גם כשברור שזה רעל, ששותה כוסית למרות שנשבע שלא יגע באלכוהול, שבוגד בזוגתו למרות שזה יכול להרוס לו את המשפחה… מיהו חלק הנפש שהולך אל הרע, שמאמין שמגיע לי לסבול? 

אז הנה התשובה: בילדות, בכל פעם שהיה לנו רע, ונתקלנו בהורה אדיש, מתעלם, נזקק בעצמו, סובל, כאב לנו פעמיים: גם מהמצוקה שלנו וגם מהמצוקה שלו. ותחושת האשמה היתה כואבת מאד ואיימה להפוך את עולמנו. כי זה מה שהילד הקטן מבין: אם אין אהבה – אין לי מקום, אם אין לי מקום אין לי בטחון.

אז כך החלטנו (וכך נוצר הפיצול): אם התיקון לא יבוא מההורה, אז הוא יבוא מאיתנו. הפכנו את המצב, שינינו את הנראטיב; החלטנו שההורה בסדר ואנחנו רעים. החלטנו שדוקא דחיה זה ביטוי של אהבה. שהכעס של ההורה, או ההתעלמות, זאת הפגנת אהבה. תיקנו את העולם. עכשו ההתעלמות הפכה להיות בסדר. הפולשנות זה טוב. הצעקות זה אהבה. במקום לחשוב שההורים לא בסדר –  וככה איזה ביטחון יכול להיות לנו בעולם? – החלטנו שאנחנו לא בסדר. היה יותר קל להאשים את עצמנו וככה הסתדר העולם.

כשאומרים לילד בן עשר, "אמא גמורה מעייפות  תשכיב את עצמך לבד לישון" הוא מקטר קצת ועולה למיטה. בגיל הזה כבר יש הבנה והגיון. אבל כשזה קורה בגיל שלוש הילד לא יודע להסביר לעצמו את הבעיה אז הוא נשכב לבד במיטה, מחניק את הבכי ואת הפחד, מדחיק את התסכול וממציא לעצמו סיפור שדוקא להיות לבד זו אהבה. זו מתנה שהוא נותן לאמא כי הוא גיבור שיודע להיות לבד.  ובבגרותו תחושת הלבדות הזאת הופכת לבית עבורו. ככה הוא מרגיש בבית.

הצורך העמוק שלא נענה יהיה שקוף לנו

לרוב אנחנו רואים רק את הצורך הגלוי, זה שאנחנו מזדהים איתו: אני רוצה להיות בריא וחזק, אני רוצה הערכה, אני רוצה חופש, אני רוצה קירבה; ולא מזדהים עם חלק הנפש שחושב שלהיות מסכן ואומלל טוב, שדחיה זה אהבה, שהתעלמות זה אהבה. אנחנו אפילו לא יודעים שיש בתוכנו חלק נפשי שמאמין בזה. ושני חלקי הנפש האלה ניצבים זה מול זה בתוכנו, זה שרוצה קרבה מול זה שרוצה הדיפה. ומה התוצאה? תקיעות. זה שרוצה בריאות וזה שרוצה להיות נרקומן. מלחמת אזרחים.

ועל זה אומר חבר שלי רועי בן יוסף "המציאות היא המפה המדוייקת של הצרכים הרגשיים שלי", מה שאני מקבל הוא לעולם לא טעות. בני הזוג, הבוסים, החברים, כולם נותנים לנו בדיוק את מה שחלקי הנפש העמוקים שלנו צריכים. וככה הם מחזירים אותנו הביתה.

 זאת אמת שמאד קשה להתחבר אליה, ששיט לא קורה סתם. יש בנו מלחמה בין העליונים לתחתונים, באין האהבה לבין הפחד, בין האור ובין החושך, מלחמה שמושכת פגיעה, כאב, עוני, דחיה.

ואתם יודעים מה, זו רק חצי מהבעיה! החלקים האלה, לפי התיאוריה נמצאים הנפש של כל אדם. "טאנטוס" קרה להם פרויד. החלק נפש ששואף לאפסות, למוות. ההפך מ"ארוס" שזה חלק הנפש שחפץ חיים. זה בסדר שיש בנו טאנטוס בלבד שנזכור שהוא חלק מהמערכת.

הבעיה אינה בטאנטוס אלא בזה שאיננו מודעים לקיומו. אם האדם היה מחבק את עצמו ואומר "אני רוצה להביא אהבה לחלק נפש שלי שמאמין שתלות זו אהבה" אז הוא לא היה מכור לכלום. הבעיה מתחילה כשהרס העצמי מוכחש. הג'נקי לא מקבל ניראות ואז הוא נוקם.