זהו הדימוי של המכור הישן:
אדם כחוש שרוע על ספסל, בקבוק ערק מתגולל לידו והוא מדבר עם עצמו. כמו אנשים רבים באזורי השוליים שמכורים למשהו (סמים, אלכוהול, מי יודע מה עוד) כנראה יש לו רקע של טראומה, ילדות קשה, מחלה…
איפה הוא ואיפה אנחנו…
אנחנו אזרחים נורמטיבים, שעברו ילדות רגילה, בלי שום טראומה דרמטית, עובדי היי-טק ותקשורת, אמנים, עובדי ממשלה, בעלי משפחות והורים. אנחנו אנשים מתפקדים שמשלמים את מיסיהם ועושים טסט לאוטו בזמן. כולה ג'וינט בסוף היום. ואז קצת מנצ'יז בעמידה. מה העניין?
לכל התמכרות ביבים יש גירסא נורמטיבית;
הוא נפל בהירואין ואנחנו נעצרנו בג'וינט,
הוא שותה וודקה מהבקבוק ברחוב ואנחנו בירה מכוס בפאב,
במקום זנות פורנו,
במקום קזינו ווינר. אם לא תשלח איך תקח.
אם בכלל אנחנו בהתמכרות, אז בזאת הרכה, הקלה. שיש לה פירסומות בטלוויזיה.
זה הסיפור שלנו, המכורים החדשים, שמה שאנחנו עושים – כולם עושים. בטח בתקופה הטכנולוגית בה הריגושים זמינים במרחק הקלקה: טלגרס מביא את הוויד עד הבית, פורנהאב וטינדר את הסקס, פייסבוק בטלפון, נטפליקס בטלוויזיה… בינג' לגיטימי. נקי. לא אישי. טכנולוגי.
אולם יש משהו משותף בין המכורים הישנים והחדשים, ולא חשוב אם ההתמכרות רכה או קשה; גם לנו וגם להם, השימוש הוא לרוב פתרון לא מוצלח לבעיה רגשית לא מטופלת.
ושוב: פתרון לא מוצלח לבעיה רגשית .
וכך גם תחושת הכישלון, גם היא משותפת למכור הישן ולמכור החדש. וגם חוסר השליטה. וכמובן הבושה. ולכן יש הסתרה. אפילו מעצמנו. כל מכור, חדש או ישן, מהרהר בגמילה, יש לו כוונה אמיתית להפסיק אבל פעם אחר פעם זה לא קורה, והדישדוש הזה מוריד ביטחון עצמי ומייאש. וכשהערב יורד וחוסר הפשר של החיים מתגנב, אין פתרון מאשר להשתמש שוב בסם שיתן לנו לרגע הגנה מפני מציאות תקועה.
אנחנו הולכים אל העונג הרגעי ובכך חותמים על מפגש עם הפיי-דיי שלמחרת.
השימוש הרחיק אותנו לרגע ממפגש עם X (מועקה, שעמום, לחץ, תסכול) שלא בא לנו להרגיש. עד הפעם הבאה.
המכור הישן יצטרך לשבת בקבוצת 12 צעדים.
המכור החדש ישלח הודעה לקשת האש ויבקש שיחת יעוץ.
