המעבר מאכילה רגשית לאכילה מודעת פירושו להביא תשומת הלב לשלבי האכילה השונים.
הרעיון בשיטת "קשת האש" אינו לצאת למאבק באכלן הרגשי, אלא להתחיל לטפח את האכלן המודע.
במקום דיטות וצומות – עידוד הרגלי אכילה מטיבים ובראשם אכילה איטית.

מה אכילה איטית יכולה ללמד אותנו?
אם אכילה רגשית מאופיינת בבולמוסים, שאיבת מזון, לא תמיד לעיסתו עד הסוף, והיא מסמלת את הצורך בהתמלאות, אז אכילה איטית פירושו לאכול לבמודעות ולהביא תשומת לב לכל התהליך: נראה, ריח, לעיסה, טעם, בליעה.

לא פעם אכלנים רגשיים מתארים את התנהגותם כ"סתימת בור". מילוי ריק של שיעמום, או דיכאון, או תחושת חוסר משמעות, בקיצור ביטוי לצורך בנחמה.
בקשת האש אנחנו ממלאים את הבור במודעות עצמית. לכן זו שיטה שמזיזה את הדיון מ"איך אני רוצה להיראות" ל "איזה בן אדם אני רוצה להיות".

מכאן שבחירה באכילה מודעת מעידה על כוונה להיות בן-אדם מודע.

בחירה באכילה מודעת ואיטית מלמדת אותנו על ארבעה גוונים של עונג שהאכילה הרגשית מפצה אותנו בהם.

מהם?
1- העונג שבלעיסה, 2- העונג שבטעמים, 3- העונג שבבליעה, 4- העונג שבהתמלאות.
שיניים, לשון, גרון, בטן. 
כל עונג נמצא במקום אחר ועונה על צורך אחר.
 2 ו 4 הם דומיננטים מאד וברורים מאליהם – זה של הטעמים וזה של ההתמלאות; הלשון והבטן,  
1 ו- 3 קצת יותר סמויים אבל מפעילים באותה מידה – זה של הלעיסה וזה של הבליעה; השיניים והגרון.
מכיוון שאנשים שונים במקורות הההתענגות שלהם, זיהוי מקום העונג החושי חשוב מאד לתהליכי שינוי הרגלי אכילה רגשית.

אז הבה נעבור על הדרך של המזון מלמעלה למטה

1- העונג שבלעיסה – שיניים
נכון שבסרטי הקאובואים קלוז אפ על לסתו המתהדקת של הגיבור מסמלת את המתח שבו הוא נמצא?
חריקת שיניים היא ביטוי ידוע לסטרס שלעיתים נפרק במהלך הלילה באופן לא מודע; במהלך היום מצטבר מתח בלסת ואז פתאום בא לנו לטרוף משהו.. לפרוק את המתח בנשיכה, גריסה, ולעיסה. לקרוע את הלחם בשיניים, לטרוף בשר, או לפחות ללעוס מסטיק… כמה עונג יש בהפעלת הלסת וכל מי שהשתתף בצום מיצים מכיר את הגעגוע ללעיסה: מצד אחד המשתתפים שותים מיצי ירקות ופירות, ואינם חשים כל רעב פיזי. הבטן מלאה. מצד שני יש מפגש עם חוסר תמידי, רעב ריגשי, צורך בנחמה. ובתום הצום, כשחוזרים ללעוס, מגלים עד כמה שחווית גריסת האוכל בשיניים ותנועת הלסתות חשובה לחווית ההתמלאות. 
המכורים לעונג-לִסתי יחפשו מרקמים ספציפיים, ולרוב יחפשו לנשנש דברים קרנצ'יים: גזר, שקדים, או צ'יטוס. נראה שסוד קסמה של הבמבה הוא בשילוב המפתיע בין הפריכות הראשונית לבין הנימוחות.

2- העונג שבטעמים – לשון
בסדנאות ויפסנה כידוע מגישים אוכל תפל שאינו מומלח ואינו מפולפל, תזונה שגורמת למשתתפים סבל גדול בימים הראשונים. אך ככול שמתקדמת הסדנא והחסך החושי מפנה מקום לשקט פנימי, המשתתפים מגלים להפתעתם שהם יכולים להתענג על טעמיו של מזון שאינו מתובל כלל, אבל מיד עם תום הסדנה, כבר בתחנת הדלק הראשונה בדרך הביתה הם עוצרים לאיזה חטיף ומקנחים בקפה. למה? 
כי הטבע ברא אותנו תאבי מתוק. חלב-אם הוא מתוק, מה גם שלסוכרים יש תכונות אנרגטיות ממריצות. רובנו מכורים לסוכר אבל לא כולם; יש שמכורים לטעם של מוצרי חלב, גבינה, חמאה, אחרים מעדיפים יותר מלוחים. וכמובן יש את המכורים לטעמים חריפים.

3- העונג שבבליעה – גרון
כשהיינו תינוקות חסרי שיניים התענגנו על פורמולה – אבקה חסרת טעם – או גרבר – מחית פירות חסרת מרקם – ובכל זאת היינו עפים על זה! למה? כי העיסה החמימה היתה מתגלצ'ת למטה ומלמדת אותנו את עונג הבליעה.
קל לשכוח את הלוע, בין הפה והבטן, שהאוכל חולף בו במהירות רבה מכדי שנוכל להספיק להבחין בריגוש של הלוע. אבל זכרו את התענוג הגרוני בפעם הבאה שאתם אוכלים פירה, או שותים משקה קר ביום חם, או כשאוכלים משהו עם כפית (גלידה) זה עובד בעיקר במשקאות ומחיות. 
לדעתי זהו העונג המעניין ביותר שכוחו רב. זכרו שהכי קל לפספס אותו, במיוחד בגלל אכילה מהירה. אנחנו מחטטים במזלג בצלחת ובוחרים את הביס הבא לפני שגמרנו לבלוע את הקודם.
זהו טיפ קשה לביצוע אבל אפקטיבי להפליא – להמתין עם הביס הבא לסוף הבליעה של הקודם.

4- העונג שבהתמלאות – בטן
עונג זה מגיע אחרי הארוחה, בתנאי שבאמת היינו רעבים ויש לנו את המרחב לנוח לתחושת הכבדות החמימה. כמובן שאם אכלנו כשכבר היינו מלאים מנשנושים קודמים ההתמלאות אינה עונג אלא סבל! 
אבל בהנחה שאכלנו טוב והפסקנו בזמן, המלאות המרדימה הזו של השובע היא עונג בפני עצמו. עונג של ביטחון ושל קיימות.

במהלך אתגרי האכילה המודעת שלנו אנחנו מציעים למשתתפים והמשתתפות לתרגל אכילה מקודשת פעם אחת ביום.
לבחור להתנתק ולאכול לאט, בלי לגלול מסך או לקרוא עיתון. ארוחה מקודשת היא מסימניו של האכלנים המודעים, אשר לועסים הרבה, מתענגים על הטעמים, בולעים בסבלנות, ורק אז לוקחים עוד ביס. זוהי הדרך היחידה למפות את 4 מסלולי העונג ולהפסיק אכילה רגשית.