במשך רוב ימי חיי הייתי מכור לפורנו.
התמכרות שמהותה בדידות ובריחה ממפגש עם החיים ועם בני אדם.
זה התחיל כשהייתי בן 8. התחלתי להימשך לבנות, ולא היה לי עם מי לדבר על זה.
לא היה לי אומץ לפנות אליהן אישית.
באותה עת גיליתי את עולם הסדרות האירוטיות באישון הלילה בטלויזיה. חיכיתי עד שכל המשפחה תירדם, ואז בשקט הדלקתי את המסך.
צפיתי מסוקרן וערני בסיפורים על רומנים אסורים ופנטזיות מוגשמות. ובאופן טבעי התחלתי לגעת.
זה הרגיש כמו מקום של אינטימיות, חושניות, תשוקה עם עצמי ומול הפנטזיה הבלתי מושגת. וזה נמשך והפך להרגל.
עד שנכנסו המחשבים, וקיבלתי מחשב אישי והתגלה עוד עולם – הצ'אטים.
נכחתי בשיחות קבוצתיות, אנשים שמחפשים תקשורת אנושית דרך מסך ומקלדת. וגם אני הייתי אחד מהם, לא מצאתי ולא ידעתי ליצור קשר בעולם האמיתי. פחדתי אפילו לנסות, הרגשתי דחוי, לא מושך, לא מובן.
המסך היווה מפלט נעים ומרגש מהעולם. בצ'אט עברתי לשיחות אישיות, אבל לא מיניות. שוב התביישתי. פיתחתי חברויות עמוקות יותר ופחות.
ואז לצערי באופן טבעי שהוא מלאכותי, גיליתי את הפורנו. הרבה פחות אירוטי, הרבה יותר to the point. וככה המציאות שידרה לי שנראה מעשה אהבה זוגי.
אני "בוחר" מישהי מתוך מבחר גדול, שהיא מושא פנטזיה. והיא "מגשימה" לי פנטזיה דרך סרט וידאו כחול.
ושוב, אותו עיקרון – היעדר אינטימיות וקשר בחיים, מובילים ליותר צריכה של התוכן הזה.
וזה מביך, מביש, אולי משפיל לספר על זה למישהו. אז הסודיות סביב הנושא מוגברת.
נעלתי את הדלת, הנחתי אוזניות על הראש. יצרתי טקס שלם סביב ההרגל. שלפחות אז, כנראה שירת אותי במידה מסוימת.
ופיתחתי תלות בזה. שגם אם רציתי לעצור, לא באמת יכולתי. וקיבלתי חיזוקים חברתיים.
חברים ששיתפו שפורנו זה מגניב, "וואלה יש לך סרטונים של ההיא, תעתיק לי".
ובכללי, הרבה מאוד נירמול של התופעה, שהפכה להיות חלק מהגבריות של ימינו.
מפלט לגיטימי כביכול, שנותן עוד עונג רגעי ועוד בריחה מהמציאות ומהרגשות של עצמי.
אז בערך מגיל 14 הפורנו היווה חלק בלתי נפרד מחיי, ועד לפני 70 ימים.
היום, אני 70 ימים ללא פורנו!
לפני שנה וחצי +- הזמנתי את הספר "הרגלים מזיקים והתמכרויות רכות" מאת רפיק ידידיה.
ובהשראתו ביצעתי התנזרות מפורנו, כ21 ימים.
זה היה משמעותי לגלות שאני יכול, וזה היה מורכב, ומחייב ומפעיל. ובסיום 21 הימים, חזרתי להתמכרות, מבלי להסתכל לאחור.
לפני מספר חודשים, החלטתי להצטרף לקבוצה בהנחיית רפיק – מתוך המיזם שנקרא "להתחיל להפסיק". המלמד לשחרר בפעימות הרגלים מזיקים, שכבר לא תורמים. ואיך לפתח מחדש את האון.
אז היום 70 ימים לאחר מכן, זו גם הזדמנות לומר לך תודה רפיק. ותודה לכם, קבוצת הגברים השותפים לתהליך. זו עוצמה מדהימה לחלוק עם אנשים כמוך, את הפגיעות שבהרגל הבודד הזה.
Clear-up – להתחיל להפסיק
שמתחילת היכרותנו, שיתפתי אותך על ההתמכרות. לפעמים יותר ולפעמים פחות.
קיבלת אותי עם זה, הקשבת לי באהבה כששיתפתי ואת תומכת בי בתהליך המאתגר הזה.
ידעתי שאכתוב על כך מתישהו, לא ידעתי מתי. לא רציתי להכריח את עצמי. אז הנה זה קורה.
אז מה קורה ב70 ימים ללא פורנו?
הרבה דברים. בגדול, זה גורם להרבה תחושות ומחשבות לצוף מעל פני האדמה.
ויש יותר חיוניות ורצון לעשייה.
ולפעמים זה מפתיע, כמה תשוקה עוברת בי. ואיזה מרגש לחלוק אותה עם אישתי ולכוון את החושים והגוף אליה, אלינו.
במילים אחרות, יש הרבה על מה לדבר בעניין. זה לא מתחיל ולא נגמר כאן.
ואני רוצה לפנות אליך שמרגיש בודד בהתמכרות שלך. אתה לא לבד! אני לגמרי איתך. עברתי ועובר את זה.
ומי שאמיץ, מוזמן לשתף על המפגש שלו עם הפורנו. אפשר בתגובה ואפשר באישי.
אשמח לדבר על זה. גם אם זה לא נעים, או לא מכובד, יש לזה – יש לך – מקום!
תודה אהובתי על הצילום שבו הרגל אחר, שלא מנהל אותי, אלא אני אותו.